מתי אחותי
למתי היה קשר מיוחד עם אחיה כבת סנדוויץ. לנתי היא קראה נתיל'ה ולשימעון שימעל'ה.נתי ושמעון תמיד דאגו לה והקשיבו לתובנות שלה. הם אהבו אותה והיא אהבה אותם ודאגה להם.
כשגרנו בקצרין ושימעון שרת כקצין בנפח היא אירחה אותו פעמים רבות כשהם משוחחים לתוך הלילה. אם נתי היו שיחות ארוכות על תובנות החיים ועל אתגרים שונים שנתי התמודד איתם.
נתי האח הבכור
תאריך 8-11-20
רציתי לספר לכם על מתי שלי!!
ב"שלושה טרילוגיות"
..מתי מאוד שמחה כשעברתי לדירה שכורה עם שלושת חברי..איציק נתי שמעון ומוטי
הורי לא בדיוק..אבי מאוד חשש
" בזבוז כסף"
אימי כדרכה תכליתית ...אביא סירים
על הרוח ..והחומר..
מתי חייכה...ובקולה הרך..
"אתה תמיד מבצע את חלומותיי"
שלושה גברים הוסיפה...מסיבה לא קטנה
"כן לחשתי...אמש הכרתי את הבנות מקומה שנייה"..
מתי כדרכה.."אוכל לבשל.."..אבוא לביקור..
והנותר..אבן בהיסטוריה...תמיד לצידי..
תמיד אחותי...היחידה...."תקבל אותי?
- "גם וגם"...
- "אגב בחרת חדר"?
- כן...את המרפסת הסגורה"....
- הכי טוב..הוסיפה...אעזור להכין..
.....בלילה הרגשתי נורא....
החברים פינו אותי לאיכילוב...ושם
ניתוחים רבים...ימים לא פשוטים...
מתי הייתה מגיעה יום יום...
רק אחרי שהאורחים עזבו..הבדידות והחשיכה השתלטו עלי..
-"דופקת כניסה"..מחייכת..יפיפייה...
ואומרת " עכשיו אני בשבילך"
- הזונדה שבאף הורגת אותי...וכואבת הבטן..
- אני כאן...ביחד נתגבר.."עוד שבוע
...עוד מעט ההורים באים..תחייך ..
שלושה שבועות ביחד עם קרן השמש...
הרופא ניתח הגוף...וזו טיפלה בנפש...
נתי..אל תדאג...נתי..רק היא קראה בשם האהוב עלי
כמו ענן של אהבה מלטפת....לצידי ברגעים הסוררים..
טרילוגיה שלישית...
השתחררתי מצה"ל...חופשי....
גם מתי עימי בבית...
עוד לא רקמנו תכניות לעתיד...
חברים..חברות...
והטלפון ממאן לצלצל...
לרגע קצר קם מזעפו...צלצול קצר..
נתי זה בשבילך..חיוך מאוזן לאוזן....
לא חיפשתי פינה..ממש לידה..תמיד עימה
...נו יוצאים הערב!...
כן עניתי...והיא שמחה עוד יותר...
אבל אנחנו החברים הכי טובים לחשה...
כן...לתמיד..
גם התמיד...לא לעד..
ואני ראיתי מלאך בדמות ציפור..
מתי אני תמיד אתך..בעיקר בבוץ..ובעלטה.
שמעון האח הצעיר
לאחותי מתי היקרה לי מכל
שמעון
שומרת הסף בגן הילדים
על אחראיות, אכפתיות, בגרות ומעל לכל הרבה אהבה של מתי, למדתי עוד בגיל הגן שלי.
באותם ימים, ההורים עבדו קשה מבוקר ועד ערב. מתי היתה כמו אמא עבורי. ממש. זה התחיל בצעידה לגן מעבר לרחוב לה גרדיה, היא מוודאת שאני נכנס פנימה ומתקבל ע"י הגננת. מתי למדה בבית הספר היסודי גיבורי ישראל שהיה ממש קרוב לגן שלי. בהפסקה הגדולה היא היתה ממהרת ובאה אילי לראות מה המצב שלי והאם הילדים מציקים לי בשל הקרחת שנאלצו לספר אותי בגלל מחלת עור. הילדים כמובן לא עמדו בפיתוי להחליק לי על הקרחת ורק כשמתי היתה מתייצבת בתנועה מאיימת בכניסה הם חדלו והלכו כל אחד לענייניו. לי הוקל. יכולתי לסמוך עליה שהיא תדאג לי ויותר מכל ראיתי את האהבה והדאגה בעיניה. "שמעון הכל בסדר"? שאלה.
בסוף היום היתה אוחזת בידי וכך צעדנו עד הבית כשהיא לא מרפה לרגע את אחיזתה, במיוחד בזמן חציית רחוב לה גארדיה הסואן. כשהגענו הביתה היא היתה מכינה לי את ארוחת הצהריים.
מנדולינה יקרה שלי
מתי השפיעה על עתידי בכך שהיא חשפה אותי למוסיקה ולנגינה. היא נגנה בתזמורת הנוער של עיריית תל אביב והגיעה לרמה של נגנית ראשית , קול ראשון. החזרות בבית והתייחסותה הרצינית למוסיקה הפכו אותה לנגנית מצטיינת. אני עקבתי היטב כאשר בסיום התרגול העלתה את המנדולינה הרחק מהישג ידי בבוידם שמעל לארון הבגדים. אני הייתי יחסית נמוך והיא קיוותה שלא אצליח להגיע למנדולינה שבסה"כ היתה רכוש העיריה ולא שלנו. אחרי שהייתה הולכת הייתי מקרב כיסא צמוד לארון ומעליו כיסא נוסף וכך הייתי מטפס על הפיגום המאולתר, מושך בעדינות את המנדולינה, קופץ מטה, שולף את המנדולינה היפה מנרתיק העור שלה, מריח את ריח העץ המתוק, ומתחיל לקשקש על המיתרים.
כך, פעם אחר פעם עד שהיו יוצאות לי מנגינות כלשהן. התלהבותי גברה. השבועות חלפו ויום אחד זה קרה. מתי נכנסה, מבלי שהבחנתי בה, ותפסה אותי "על חם". זה היה רגע מכונן עבורי. ציפיתי לצעקות ואולי אף יותר מכך. אבל מתי נותרה עומדת, מלכסנת מבט לעברי ואחרי כמה רגעי שתיקה ארוכים אמרה לי בקול שקט מאוד: " אתה בא איתי מחר לתזמורת". זהו. ללא שום תוספת. לילה לא שקט עבר עלי. איך אני אתמודד עם המנצח המהולל סאמי צור(צירר במקור) ואני , מה אני בנגינה? כלום!
למחרת נגררתי אחריה אל האוטובוס בשכונת התקווה ונסענו ליפו. התזמורת היתה ממוקמת בתוך חורשת אקליפטוסים גדולה(צמודה לאצטדיון בלומפילד של היום) כאשר לימודי הנגינה נעשו בחדרי בטונדה (חדר קטן עשוי מבטון יצוק, כונו בוטקה)קטנים שהיו מפוזרים בחורשה ובנוסף מבנה בטונדה גדול בו היתה התזמורת מתכנסת לחזרות..
אנו נכנסו לחדר המנדולינה. סאמי המתין למתי(זה היה השיעור שלה). בטרם הספיק המנצח לאמר משהו, ציינה מתי בשקט "הנה אחי שמעון הוא יודע לנגן". ליבי צנח וגרוני ייבש. מה זאת אומרת "יודע" אמרתי לעצמי. סאמי היה איש מאוד עסוק . פנה אילי ואמר "אז תנגן". אחזתי את המפרט באצבעות רועדות, לקחתי את המנדולינה של מתי, והתחלתי לנגן את השיר הידוע "אל יבנה הגלילה". שיר חלוצים יפה. הטריק שלי היה לנגן שיר הכי פשוט כדי לא להיכשל. אל יבנה הגלילה מכיל בעיקרון שלושה תווים בלבד. הטריק עבד. המנצח סאמי אמר: "תבוא בשבוע הבא לתזמורת. בינתיים תלמד תווים". והכל בנון שלאנט, כמו ברור מאיליו.
ההמשך ידוע. אחרי חודש ומשהו של שיעורים בבוטקה, צרף אותי סאמי לתזמורת המנדולינות. היו שם לפחות 50 נגנים ונגניות. אותי הושיב ליד הנגנת המובילה קול ראשון- -מתי כרמי. ואני קיבלתי בהמשך (עניין של כמה חודשים) את התפקיד של נגן ראשי קול שני. מתי היתה שמאלית ואני ימני, ותכופות התחככו צווארי המנדולינות שלנו זה בזה כמו תנועת X גדולה. אח ואחות מובילים את התזמורת. איזו גאווה. מתי היתה כל כך גאה שאני יושב לצידה ודאגה להסביר לי את הוראות המנצח שנאמרו בסלנג של מוסיקאים כמובן. שלא אעשה חס וחלילה איזו טעות.
אחר כך חיברו את המנדולינות שלנו למגברים וכבר לא יכולתי להבליע טעות או זיוף הקל שבקלים. כולם שמעו את זה מוגבר. וכך עברנו להופעות בכל רחבי גוש דן, עם מדים לבנים והרבה כבוד. כולל למשל הופעה בהיכל התרבות כאשר אחרינו עלתה לבמה זמרת צעירה, לא מוכרת, עם גיטרה- - חווה אלברשטיין .
כך הפכה המוסיקה לחלק חשוב מחיי למשך עשרות שנים עד שנפצעתי ונמנע ממני להמשיך בכלי פריטה. מעבר להנאה שבנגינה בתזמורת גדולה, המוסיקה לימדה אותי כמה דברים חשובים: קודם כל משמעת, אח"כ הרמוניה, קצב, דיוק והקפדה, התמדה ואהבה לצלילים, בצד רגישות מוגזמת לזיופים של אחרים. הכל בזכות החלטה של רגע של מתי שהכירה אותי יותר מכל אחד אחר בחיי.
יהי זכרה ברוך.