חברתי מתי
מתי חברתי
מריקי מנור
צועדת ברחוב ליד הבית שהיה ביתך ותמיד מפנה מבט של זיכרונות.
10 שנים זה המון והלב ממאן להאמין. רק אתמול הכנתי עבורך מחרוזת קרמית שכה אהבת לענוד אותה.
רק אתמול הקמנו תערוכה יישובית - התרגשנו – צחקנו ודקדקנו בקטנות כגדולות.
רק אתמול צעדנו בשביל הפתלתל את הליכת הבוקר עם ריח הגשם ומראה פרחי החורף המלבלבים ואת היית כפרח השדה. יפה, זקופת קומה וגאה. תמיד בפריחה מתחדשת. תמיד סקרנית, חיה ונושמת חינוך לילדי הגן, אומנות, ערכיות וארציות. ממהרת להספיק, לרכוש דעת כי הימים קצרים.
רק אתמול דפקתי בדלת להגיש לך הזמנה לתערוכה, כשבפתח הבית עמד זיו ואמר לי: מתי ישנה.." ואני לא הבנתי דבר וזלגה דמעה.
רק אתמול.
ואיה האתמול?
בגעגועים
ריקי מנור.
מסמדר בת אחי ניצן
זכרון של שיחה קטנה אך חשובה עם מתי.
ערב אחד מתי ואני משוחחות על משהו שכפי הנראה הרגיז אותי מאד בשעתו. אני אומרת לה שאני שונאת את המשהו או המישהו הזה (מי זוכר בכלל מה זה היה...). מתי חושבת רגע, ואז נועצת בי מבט קצת משועשע ושואלת אותי בטון החינוכי המיוחד לה אם מה שזה לא יהיה שווה באמת את השנאה שלי, ואולי עדיף להשתמש באיזה רגש אחר. בעיון מחודש מסתבר שהענין המסתורי אכן דורש כעס או התרגזות אבל לא שנאה. בקיצור, יש צורך למתן את התגובה.
זו מסקנה מעניינת להמשך החיים! יתכן שהייתי מגיעה לכך גם בלי התובנה של מתי...אבל בכל פעם שאני מחליטה לאמץ את הגישה הזו אני נזכרת במתי ומחייכת קצת ביני לבין עצמי.
מאיה גיסתה של מתי { אישתו של אחיה שמעון}
מתי - כמו שמך ניתנה לי מתנה להכירך,
היה זה בשנות העשרים נכנסת לחיי כשפגשתי באחיך .
נפש עם רגישות של אומן , אומן במערכות יחסים, אומן בעבודתך החינוכית
וכן , האומנות בגדול נכחה בחייך כשהדרכת במוזאון.
העבודה החינוכית ,האמונה בילדים וביכולתם והיצירה חיברה ביניינו ,יחד רקמנו תוכניות לשפר לשנות להנגיש את הידע הלאה.
זכות גדולה היתה לי כשאפשרת ופתחת את דלתך ללוות אותך בדרכך שיחות החולין הפכו לשיחות עמוקות על החיים על התנהלות ערכים ועוד.
צר העולם מלהכיל את עזיבתך המוקדמת
אך נגיעותיך בחיי ובחיי האנשים ישארו ויהיו איתנו עד עולם
ממיכל בת אחי ניצן
מתי – דודתי הצעירה
מתי בשבילי הייתה תמיד הדודה הצעירה, כמו עוד אחות גדולה, שהצטרפה לחיי כשהייתי בת 15, כשזיוי ומתי התחתנו ב – 1975 (בסה"כ 5 שנים לפני שאני עצמי התחתנתי)... מאותו יום החיוך הנצחי על שפתיה ליווה אותנו בכל מפגש.
לאחר ההסבה המקצועית שעשתה משוטרת לגננת והחלטתו של זיוי להמשיך בצבא הקבע, נאלצו זיוי ומתי לעזוב את פתח-תקווה (עם הילה בכורתם) והמרחק הפיזי קצת הקשה על שמירת הקשר. אך בכל מפגש משפחתי חזר הקשר והתהדק וכולנו היינו גאים בהצלחה שלה: כגננת למופת וכאשת קצין, הנאלצת לחלוק את חייה עם "אשתו השנייה" של זיוי – הצבא.
ביום חתונתי, מתי זכורה לי כאחות מלווה, שבאה לקראתי ותקנה לי פה ושם את ההינומה על ראשי והשרשרת על צווארי (שאותה סבתא אסתר הסירה מצווארה ונתנה לי – רגע לפני החופה). ומן הרגע שעפר שלי נכנס למשפחה, הייתה למתי ולו כימיה מיידית, שהתגבשה בעיקר סביב נושא החינוך והגינון – העיסוקים והתחביבים המשותפים לשניהם. בכל מקום בו התגוררה טפחה מתי את גינתה, באהבה והצלחה רבה וכך כל ביקור שלנו בביתם, החל בסיבוב בגינה ובשאלות ועצות איך להמשיך לטפח ולהרחיב וליפות – את שהיה כבר יפה במיוחד, גם בלעדינו.
והארוחות המפנקות אצל מתי וזיו, איך אפשר לשכוח אותן? הכל בשפע, טוב טעם ואהבה רבה. מתי המארחת תמיד שפעה אהבה לכולנו וחלקה אותה בנדיבות רבה מאין כמוה. כך היה גם בימים קשים, כשסבתא אסתר כבר התקשתה להתנייד ממקום למקום וכשהורי חלו ונפטרו, מתי תמיד נרתמה – לבקר, לעזור, ללוות ולעודד ולהחזיר לכולנו את החיוך לפנים - עם החיוך הטבעי שלה.
בשלב מסוים בחייה, הוסיפה מתי לעיסוקיה גם את האמנות והפכה למדריכה אהובה במוזיאון תל-אביב הגדול. לשמחתי הרבה הספקתי לקבל ממנה סיור אישי ומהיר במוזיאון ולראות את האור והחום בעיניה במהלך ההדרכה.
האור והחום שנשארו אחריה כשובל זוהר לאחר לכתה...
יהיה זכרה ברוך.
מתגעגעת,
מיכל
